גילוי נאות והסכמה מדעת
Informed Consent and Duty to Disclose

Abstract

תקציר בעברית: מאמר זה בוחן את גבולות ההגנה על האוטונומיה של החולה בתביעות שעילתן העדר הסכמה מדעת. בשנים האחרונות מסתמנת בפסיקת בית המשפט העליון נטיה להדגשת האוטונומיה של החולה. במקביל, מסתמנת בפסיקת בית המשפט העליון מגמה לפיה יש להגן על האוטונומיה של החולה באמצעות עוולת הרשלנות (ולא באמצעות עוולת התקיפה, כפי שהדבר היה בעבר) תוך יצירת ראש נזק חדש של פגיעה באוטונומיה. התיזה המוצעת במאמר היא כי הדגשת האוטונומיה של החולה, כפי שזו באה לידי ביטוי בשיח בית המשפט, מחייבת דווקא חזרה לשימוש נרחב יותר בעוולת התקיפה. המאמר מנגיד בין הגישות השונות ובוחן את האכסניה הראויה לדוקטרינת ההסכמה מדעת באספקלריה של הדגשת האוטונומיה של החולה.

בנוסף, מבקש המאמר לבחון את תחום חלותה של דוקטרינת ההסכמה מדעת, תוך עמידה על גבולותיה והיקפה הראוי של חובת הגילוי. אגב כך בוחן המאמר את הולדתו, התפתחותו והתרחבותו של ראש הנזק העצמאי של פגיעה באוטונומיה. טענתי במאמר הינה כי הכרה בנזק עצמאי של פגיעה באוטונומיה במסגרת עוולת הרשלנות, מעבר לפן האקספרסיבי-רטורי שבה, הינה ברוב המקרים מיותרת ועל כן, פרט למקרים חריגים, אין בה צורך. יצירת ראש נזק חדש זה, יש מאין, עלולה להטיל על המערכת מחיר חברתי כבד, אשר בסופו של דבר יפגע בחולה עצמו וכך יצא שכרו בהפסדו.

Note: Downloadable document in Hebrew.