ההצדקות למוסד ההתיישנות במקרקעין - ביהודה ושומרון
(Justifications for Adverse Possession Laws – the Case of Judea & Samaria (West Bank))

Abstract

תקציר בעברית: למוסד ההתיישנות ישנם שני סוגים של הצדקות: הצדקות פרטיות, המתייחסות למערכת היחסים הדו-צדדית שבין שני צדדים לסכסוך, וכן הצדקות ציבוריות, המשתיתות את ההתיישנות על מטרות ציבוריות מרחיקות לכת יותר, אשר חורגות ממסגרת סכסוך משפטי פלוני. דיני התיישנות המעוצבים על בסיס ההצדקות הפרטיות מניחים כי התיישנות שומרת על הקיים ואינה מתיימרת לשנותו. ההצדקות הציבוריות מצדיקות יצירת זכויות יש מאין באמצעות התיישנות.

במאמר זה נטען כי השימוש בהתיישנות ככלי להקצאת זכויות יש מאין או להקצאה מחודשת של זכויות קניין במקרקעין אינו רצוי. כמו כן נשתמש בניתוח המבוסס על ההצדקות השונות לדיני ההתיישנות כדי לבחון את השאלה האם נכון לשמר את דיני ההתיישנות ביהודה ושומרון. הצורך לבחון שאלה זו נובע מכך שמאז הקמת מדינת ישראל חל בתחומה תהליך הדרגתי של ביטול ההתיישנות במקרקעין. ביהודה ושומרון לא התרחש תהליך דומה, על אף הדמיון הרב ברקע ההיסטורי ליצירת דיני ההתיישנות בשני האזורים. המאמר טוען כי אין זה רצוי להמשיך את השימוש, הקיים ביהודה ושומרון, בהתיישנות ככלי להקצאת זכויות חדשות במקרקעין וכי שימוש זה אינו משרת את הציבור באזור. יש להסדיר את רישום הזכויות הקיימות אשר נוצרו מכוח התיישנות בעבר ולהסתפק, מעתה ואילך, בהקצאת זכויות באמצעות מנגנוני הקצאה שלטוניים יזומים המופעלים על ידי הריבון. התמשכותו ארוכת השנים של המצב של החזקה לוחמתית של השטח בלא הכרעה בדבר ריבונותו אינה מצדיקה לכשעצמה שימור דין הפוגע בסדרי הממשל התקינים בו.

English Abstract: The laws that give rights to adverse possessors have two types of justifications: Private justifications relating to the conflict between two parties, and public purpose justifications that transcends the confines of a particular legal dispute. Laws based on private justifications assume that the possessors is the owner of the rights and does not purport change former allocations of property rights. Public justifications justify creating new rights for the possessor. In this former sense, prescription is a tool for reallocation of property rights.

The article argues that allocating rights to adverse possessors is not always the proper way to allocate property rights to land. Allocation by government proactive allocation mechanisms are better. The article further use this analysis to examine the question of whether it is right to preserve the law of prescription in Judea and Samaria (West Bank). While the historical background to the creation of this law is quite similar in both Israel and Judea and Samaria, Israel eliminated prescription within its borders while in Judea and Samaria adverse possessors can still establish a prescriptive title. The article argues that it is not desirable to continue the use of this law in Judea and Samaria since it does not serve any more the public interest. From now on, the allocation of rights in the Judea and Samaria should be confined to proactive allocation mechanisms operated by the sovereign. The continuation of long-standing situation of belligerent occupation of the area without a final decision on the question of sovereignty does not justify in itself conservation of law that does not coincides the public interest and normal administration procedures.

Note: Downloadable document is in Hebrew.

Keywords: adverse possession, prescription, limitation of action, West Bank, Israel