ההכרה בישראל בצו פשיטת רגל שניתן במדינה זרה

Abstract

בעניין מרטין לוין נ' אהרון זוהר, ע"א 1297/11, פסק בית המשפט העליון כי לא ניתן להכיר בישראל בצו פשיטת רגל שניתן על ידי בית המשפט הגבוה לצדק בלונדון לענייני פשיטת רגל נגד החייב ניקולס לוין (להלן – "החייב"). בית המשפט העליון קיבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הכיר בצו פשיטת הרגל שניתן באנגליה הכרה אגבית, ומינה כונס נכסים בישראל שיממש את נכסי החייב כאן – מקרקעין ומיטלטלין כאחת. כונס הנכסים הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להורות, בין היתר, על מימוש דירה באילת שנרשמה על שם הוריו של פושט הרגל, מרטין ואן לוין, אך נרכשה במלואה מכספים של החייב, ומסירתה למערערים היא בגדר הענקה פסולה על פי פקודת פשיטת הרגל (וגם על פי הדין האנגלי). בית המשפט המחוזי הורה על מימוש הנכס, משום שסבר שניתן להכיר בצו הכרה אגבית, ואפשר את מימוש הדירה על פי דיני פשיטת הרגל של ישראל.

תוצאת פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון חמורה, מפני שהיא הופכת את ישראל למקלט לנכסיהם של חייבים שהשכילו להבריח את נכסיהם לישראל, במיוחד אם עשו הענקות פסולות. כפי שיבואר להלן, במדינות המפותחות קיימים, כבר למעלה מ-100 שנים, מנגנונים המחייבים שיתוף פעולה עם הליכי פשיטת רגל במדינה זרה, ובלבד שבעיני בית המשפט המקומי היה בית המשפט הזר מוסמך לקיים את הליכי פשיטת הרגל. תנאי זה מתקיים אם מקום מושבו (הדומיסיל) של פושט הרגל הוא באותה מדינה זרה, כפי שהיה המצב העובדתי בעניין הנדון. במדינות המשפט המקובל פותח הדין על דרך של פסיקה, והכללים שפותחו באופן זה מוסיפים להתקיים עד היום לצד החקיקה שנוספה עליהם. במאמר זה יובאו הנימוקים להחלטת בית המשפט העליון, ניתוח ביקורתי של הנימוקים והמסקנות.

Note: Downloadable document is in Hebrew.

Keywords: משפט בינלאומי פרטי פשיטת רגל

JEL Classification: K11, K19, K42