התאמת הדינים בענייני ירושה באמצעות המשפט הבינלאומי פרטי הישראלי בהיבט השוואתי

Abstract

בעידן הבתר תעשייתי, יותר ויותר אנשים חוצים גבולות מדינתיים, רוכשים נכסים, מקימים עסקים ופותחים חשבונות בנק במדינות שונות, ולעתים אף מחליפים את מקום מושבם. לכל מדינה בעולם משפט פרטי משלה, ויש אף מדינות, דוגמת אוסטרליה, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וקנדה, אשר בחלקיהן השונים חלים דינים שונים. כל אלה מחייבים התאמה של הדינים אשר בהן מתקיימות הפעילויות השונות, כדי להבטיח שפעולות שנעשו בטריטוריה של מדינה אחת לא יסוכלו במדינה אחרת, וכאשר אדם ילך לעולמו, עזבונו יטופל באופן אחיד ככל האפשר, ללא קשר לאזרחותו, למקום מושבו ולמקום הימצא הנכסים. בין ההבדלים העיקריים בין דיני הירושה של מדינות שונות ניתן למנות את ההגבלות על חרותו של אדם לצוות את רכושו ליורשים כרצונו החלק הכפוי שחייב להגיע לבני משפחתו של המנוח בשיטות המשפט האזרחי, חלק שהוא עצמו שונה ממדינה למדינה, מצד אחד, והמזונות מן העיזבון המגיעים לאלמנה ולתלויים במנוח על פי שיטות המשפט המקובל, מצד אחר. יש שיטות משפט המאפשרות לאדם לצוות שיורשים ייהנו מפירות נכסי העיזבון (usufruct), בעוד שאחרות אינן מכירות בזכויות כאלה. בשיטות משפט רבות יש הוראות על פיהן ייכללו בעיזבון נכסים שהמנוח העביר לאחרים בחייו (clawback), כשהיקף ההשבה של הנכסים לעיזבון משתנה משיטת משפט אחת לאחרת. יש מדינות בהן הוראות אלה משמשות להשבת החלק הכפוי לעיזבון, ובאחרות רק כדי להגן על זכויות מוגבלות למזונות של בני משפחה שהיו תלויים במנוח. יש שיטות משפט בהן מכירים בנאמנות הנוצרת במסגרת צוואה ויש שיטות משפט שאינן מכירות במוסד הנאמנות כלל ועיקר.

אילו ניתן היה להמיר את כללי המשפט הפרטי המדינתיים בכללים אחידים, לא היה צורך בכללי ברירת דין. ואולם, מכיוון שדיני הירושה מושרשים בכל שיטת משפט, חייבת כל שיטת משפט לקבוע, באמצעות כללי ברירת דין, איזה דין יחול על עזבונות שמעורב בהם גורם זר. בעת ששיטת המשפט קובעת כללים אלה, היא יכולה לעשות זאת באופן שיביא בחשבון את הדינים שיוחלו על העיזבון בשיטות משפט אחרות שהן רלוונטיות לאותו עיזבון. דבר זה נעשה באמצעות כלים של המשפט הבינלאומי פרטי המאפשרים את ההתאמה הנדרשת. בהקשר זה יצוינו במיוחד כללי ה-renvoi, השאלה המקדמית, וההחלה של כללים מנדטוריים מסוימים של מדינות זרות.

מאמר זה חוקר את תפקידם המתאם של כללי המשפט הבינלאומי פרטי הישראלי בענייני ירושה, תוך התייחסות להיבטים השוואתיים ממדינות אירופיות במיוחד אנגליה, בלגיה, גרמניה ושוויץ ומהאיחוד האירופי, אשר בו, מאז אמנת אמסטרדם משנת 2005 ועוד יותר מכך מאז אמנת ליסבון משנת 2009, שהמירה את ההוראות הרלוונטיות בהוראת סעיף 81 של האמנה בדבר התפקוד של האיחוד האירופי, יש לאיחוד האירופי סמכויות נרחבות לאמץ חקיקה בתחום המשפט הבינלאומי פרטי, המחייבת במישרין את המדינות החברות. מכוח סמכות זו, אימץ האיחוד את תקנה 650/2012 בדבר סמכויות שיפוט, הדין החל, הכרה ואכיפה של החלטות וקבלה ואכיפה של מסמכי מקור, בענייני ירושה ובדבר יצירת תעודת ירושה אירופית (להלן "תקנת האיחוד האירופי" או "תקנת רומא "IV). תקנה זו תחול במרבית המדינות החברות באיחוד החל מיום 17 באוגוסט 2015 (פרט לממלכה המאוחדת, אירלנד ודנמרק שבחרו שלא להיות כפופות לתקנה, מכוח הסמכות המוקנה להן בפרוטוקולים הנספחים לאמנת האיחוד האירופי Treaty on European Union ולאמנה בדבר התפקוד של האיחוד האירופי Treaty on the Functioning of the European Union).

בישראל אין קודיפיקציה של כללי המשפט הבינלאומי פרטי. גם הצעת חוק דיני ממונות איננה כוללת פרק על תחום משפט זה. מרבית החוקים דנים רק בהוראות דין מהותי, ורק במיעוטם יש הוראות בודדות בתחום המשפט הבינלאומי פרטי, אשר אינן מכסות את התחום במלואו. חוק הירושה, התשכ"ה 1965, הוא החוק היחיד שיש בו פרק המכסה תחום זה באופן כוללני הפרק השביעי, סעיפים 144-135.

המאמר דן בכללי ברירת הדין שנקבעו בחוק הירושה, התשכ"ה 1965, על בסיס השוואתי כאמור לעיל הדין החל דרך כלל (חלק 2), האוטונומיה של מוריש לבחור את הדין שיחול על העיזבון (חלק 3), היקף תחולתו של הדין החל (חלק 4), היקף ההפניה לדין החל (שאלת ה-renvoi) (חלק 5), החלתם של כללים מנדטוריים של מדינה זרה (חלק 6), חריג תקנת הציבור (חלק 7), עיזבון שאין לו יורש (חלק 8), הדין החל על שאלות מקדמיות או אגביות (חלק 9), ומסקנות (חלק 10).

Note: Downloadable document is in Hebrew.

Keywords: משפט בינלאומי פרטי, משפט משווה, כללי ברירת דין, ירושה, ישראל, האיחוד האירופי

JEL Classification: K19