אופן בחינת הודאות חשודים בדין הפלילי בישראל: בחינה מהותית ופרוצדורלית של היחס בין סעיף 12 לפקודת הראיות לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית
The Admissibility of Confessions Under Israeli Law: Procedural and Substantive Differences between the “Free and Voluntary” Standard and the Judicial Exclusionary Rule for Unlawfully Obtained Evidence

Abstract

תקציר בעברית: במשפט הישראלי, קבילותן של הודאות נאשמים כפופה לשתי דוקטרינות: סעיף 12 לפקודת הראיות, הדורש כי ההודאה תינתן "חופשית ומרצון", ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית המעניקה לבית המשפט שיקול דעת לפסול ראיות שהושגו באמצעים פסולים. בפסק הדין יששכרוב הביע השופט גרוניס עמדה לפיה סעיף 12 בפרשנותו הנוכחית למעשה כלול בגדר הדוקטרינה הפסיקתית. מאז יששכרוב, הגבול העדין שבין הדוקטרינות אכן נותר עמום. מאמר זה בוחן את ההבדלים המהותיים והדיוניים, התיאורטיים והמעשיים, שבין שתי הדוקטרינות החופפות הללו. המאמר מדגיש את האופי המתקן, הצופה פני עבר, של סעיף 12 לעומת טוהר ההליך והוגנותו, הצופים פני עתיד, והעומדים במרכז הדוטרינה הפסיקתית; אופיו המוחלט של סעיף 12 לעומת האיזונים המאפיינים את דוקטרינת יששכרוב; והליך משפט הזוטא הנוהג בבחינת הודאות לפי סעיף 12 אך לא לפי דוקטרינת יששכרוב. המאמר קורא לשמר את שתי הדוקטרינות על אף החפיפה החלקית ביניהן תוך הדגשת המקרים שבהם שתי הדוקטרינות עשויות להוביל לתוצאות מנוגדות. כמו כן אנו קוראים להחלתו של משפט הזוטא גם בבחינתן של הודאות לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כדי ללת תוקף מלא לדוקטרינה זו.

Note: Downloadable document in Hebrew.