על אחריותם בנזיקין של סרבני גט
Tort Liability of Recalcitrant Husbands

Abstract

Hebrew Abstract:אלמונית ופלוני, יהודים תושבי ישראל, נישאים זו לזה על פי דין תורה. בשלב מסוים עולה מערכת היחסים על שרטון והאישה מבקשת להתגרש מן האיש. בית דין רבני קובע כי האיש חייב לגרש את אשתו אולם זה אינו שועה להחלטה. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 מאפשר לבית הדין לנקוט כנגד אותו אדם סנקציות שונות כדי להניעו לחזור בו מסירובו. אלא שחרף הסנקציות המוטלות עליו, ואולי אף בשל אי נכונותו של בית הדין לעשות שימוש בסמכויותיו לפי החוק – האיש עומד במריו. האישה אינה יכולה להינשא לאחר (או אפילו לחיות עימו אם ברצונה להינשא לו בבוא העת), ואינה יכולה ללדת ילדים לאחר מבלי שידבק בהם כתם הממזרות. מסורבת הגט לא רק כלואה בתוך מסגרת משפחתית בלתי רצויה אלא גם מנועה מהקמת מסגרת משפחתית חדשה. פוטנציאל הסבל עצום.

מטרתו של המאמר היא לברר אם מסורבת הגט תוכל להיפרע את נזקה מן הסרבן. בשלב הראשון בוחן המאמר אם לבית משפט אזרחי סמכות עניינית לדון בתביעת נזיקין המוגשת כנגד סרבן הגט על יסוד ההנחה שקיים פסק דין של גירושין. בשלב השני נבחנות עילות תביעה פוטנציאליות. בידי האישה יש, לכאורה, שלוש אפשרויות מבטיחות: תביעה על בסיס חוקתי, תביעת רשלנות ותביעה של הפרת חובה חקוקה. המאמר טוען, כי אין להכיר בעוולה חוקתית עצמאית; שאין מקום לתביעה של פרט אחד כנגד משנהו בגין הפרת חובה חקוקה הנסמכת על הפרת הוראתו של חוק יסוד; ושתביעת רשלנות המבוססת על פגיעה בזכות יסוד אינה נבדלת, למעשה, מתביעת רשלנות מסורתית. לאחר מכן המאמר מראה, כי בכפוף למספר סייגים, שמקורם בדיני הגירושין העבריים, ניתן לזכות את האישה בפיצוי הן בעילת רשלנות והן בעילה של הפרת חובה חקוקה (אשר נסמכת על הוראת חוק עונשית).

כאמור, במסגרת הדיון באפשרות קיומה של עילת התביעה ניתן משקל לדיני הגירושין העבריים. לאור השקפות העולם של כמה חכמי הלכה חשובים ולאור המדיניות הנקוטה בבתי הדין הרבניים בישראל בנוגע ל"גט מעושה" ול"אונס ממון" בגירושין ייתכן, כי גט שניתן לאחר פסיקת פיצוי בנזיקין לטובת האישה על ידי ערכאה אזרחית, או בשל חששו של האיש מפני תביעת נזיקין ראשונה או נוספת מטעם האישה בערכאה זו, ייחשב בעיני הדיינים בבתי הדין הרבניים כמעושה שלא כדין. ההתחשבות בעקרונות היסוד של המשפט העברי בענייני גירושין נועדה, אפוא, להבטיח ששכרה של האישה (פיצויי נזיקין) לא יצא בהפסדה (אי קבלת גט תקף). המאמר גורס כי יש להתאים את גבולות העוולה האזרחית לעקרונות המשפט העברי לא מפני ששני מחבריו סבורים שהתוצאה המתקבלת מהתאמה כזו היא התוצאה האידיאלית מנקודת מבטה של אישה המבקשת להשתחרר מכבלי הנישואין או מנקודת המבט החברתית, אלא משום שבמצב המשפטי הקיים כיום כל "פתרון" אחר עלול לפגוע באינטרסים של מסורבת הגט ושל הציבור החפץ בהפסקת סבלה יותר מאשר להועיל. המאמר מבקש להציע את הפתרון המעשי הטוב ביותר לבעיה כאובה במסגרת ההסדר התחיקתי המצוי, שבו יהודים בישראל אינם יכולים להינשא ולהתגרש אלא על פי דין תורה, מבלי להכריע במחלוקת האידיאולוגית הנוקבת בין המצדדים בשימורו של מצב זה לבין חסידי הרפורמה (בין היתר מכיוון שגם דעותינו שלנו חלוקות בסוגייה זו). בקבלת המגבלות שמקורן בדין הקיים כנקודת מוצא לדיון המאמר אינו מתכוון להצדיקן כשם שאין הוא מבקש לבקרן, ואין לייחס לו כוונה שכזו.

עיקר הקושי נעוץ במצב שבו האישה מעוניינת לקבל גט תקף ותובעת פיצויי נזיקין לפני שניתן לה גט כזה. בנסיבות אלה קיים חשש ממשי שהגט שיינתן בעקבות הלחץ הממוני ייחשב כמעושה שלא כדין. עיצובה של זכות תביעה בנזיקין תוך התעלמות מוחלטת מעקרונות היסוד של דיני הגירושין העבריים עלול להוביל לתוצאות חמורות מנקודת מבטה של האישה. לדוגמא: בית דין רבני עשוי לדרוש ממנה למשוך את תביעת הנזיקין בערכאה האזרחית כתנאי להמשך הדיון בתביעת הגירושין, לחייב אותה – לאחר מעשה – לוותר על חובו הפסוק של הסרבן או להשיב לו את הסכום שקיבלה כתנאי לסידור הגט, או – חמור מכל – לסרב לסדר את הגט גם אם האיש ייאות, בסופו של דבר, לתתו.

המאמר מציע, בראש ובראשונה, כי זכות התביעה כנגד סרבן הגט תותנה בקיומו של פסק דין של גירושין שדרגתו היא דרגת "כופין" או חיוב לגרש (שכן בנסיבות אחרות תביעת נזיקין בגין "סרבנות" תכשיל את האישה בהמשך הדרך). לגבי המקרים הבודדים שבהם ניתן פסק דין בדרגת "כופין" אין צורך בהתאמות נוספות. לגבי מקרים שבהם נפסק כי האיש חייב לגרש את אשתו המאמר מציע שפיצויי הנזיקין ישולמו למסורבת הגט על פי קריטריונים המקובלים במשפט העברי ביחס למזונות. החיוב לשלם פיצויי נזיקין ייחשב בעיני המשפט העברי (אם כי לא מנקודת המבט האזרחית) לחיוב בתשלום מזונות, שהוא חיוב על פי הדין הדתי. הלחץ הממוני ייחשב ל"כפיה בדרך ברירה", והגט שיינתן בעקבותיו לא יהא מעושה. ברם, האישה זכאית ממילא לתשלום מזונות. מהי, אם כן, הרבותא של תביעת הנזיקין?

הרב יצחק הרצוג הבהיר, שניתן לחייב את הסרבן בתשלום מזונות "מוגדלים שאינם מופרזים", דהיינו מזונות רגילים בצירוף סכום כסף, שלאור האמצעים הפיננסיים של הסרבן אינו כבד מנשוא ("מהרס"). מכיוון שתוספת בשיעור זה לחיוב המזונות אפשרית על פי ההלכה אין היא פוגעת בתוקפו של הגט כאשר הסכום הנוסף נפסק על ידי בית דין רבני. הרב משה פיינשטיין קבע במספר הזדמנויות שכאשר בית משפט אזרחי נוקט בדרך של חיוב האיש בתשלום מזונות, ושיעור המזונות שווה ערך למה שהיה יכול לפסוק בית דין רבני, או גדול במקצת משיעור זה, הגט שיינתן לאחר מכן אינו מעושה שלא כדין. על פי הקונסטרוקציה המוצעת במאמר – הנסמכת על פסיקותיהם של הרב הרצוג והרב פיינשטיין – בית משפט אזרחי יוכל לפסוק פיצויי נזיקין ששיעורם כשיעור הרכיב העונשי במזונות עונשיים (כלומר – אותו סכום שבית דין רבני היה יכול להוסיף למזונות כך שיהיו מוגדלים אך לא מופרזים). ניתן לפסוק סכום אחד מצטבר בגין כל תקופת הסרבנות שקדמה לפסק הדין ופיצויים עתיים מאותו יום ועד למתן הגט. הואיל ובנזקים לא ממוניים שאינם ניתנים לכימות מדויק עסקינן, דיני הנזיקין והתרופות יכולים לסבול את התאמת סכום הפיצוי לעקרונות אלה. על אחת כמה וכמה משום שבטווח הארוך ההפרש בין מזונות מוגדלים למזונות רגילים יהפוך לסכום ניכר. הטלת אחריות בנזיקין על הסרבן עשויה לתת מזור (חלקי אמנם) לסבלה של מסורבת הגט, ובה בעת לתת לסרבן תמריץ נוסף (שיתעצם ככל שינקפו הימים) לתת גט לאישה. הגט שיינתן, בסופו של דבר, יהא תקף, ובכך יוגשם רצונה הבסיסי של מסורבת הגט.

English Abstract: A Jewish man and a Jewish woman, both residents of the State of Israel, are married in a Jewish religious ceremony. After their relationship encounters difficulties, the woman applies for a divorce in accordance with Jewish law (hereinafter: a Gett). A Rabbinical Court determines that the man has to grant his wife a Gett, but he disobeys the ruling. The Rabbinical Courts (Enforcement of Divorce Rulings) Act, 1995, enables the court to impose various sanctions on the recalcitrant husband but despite the sanctions, or as a result of the court's reluctance to impose them, the man remains recalcitrant. Under these circumstances the woman cannot marry another man nor can she live with another man, if she wishes to marry him in the future. Moreover, any child she may have with another man before she receives a Gett from her husband will be stigmatized as a Mamzer and deprived of certain rights. The woman is ensnared in an unwanted marriage, and cannot start a new family.

This article endeavors to determine if the woman may sue the recalcitrant husband for her non-pecuniary loss. It discusses the jurisdiction of civil courts over tort actions of this type and the various causes of action that may be used by the woman. There seem to be three possible legal bases for claiming damages: breach of constitutional duty, negligence, and breach of statutory duty. The article contends that an independent constitutional tort cannot be recognized; that an action for breach of statutory duty based on constitutional violation should not be allowed between two private persons; and that an action for negligence based on infringement of a constitutional right is indistinguishable from a traditional action for negligence. The article further argues that subject to several conditions ordained by Jewish divorce law, the woman may recover under two theories: negligence, and breach of statutory - penal - duty.

In any consideration of a tort action Jewish divorce law must be taken into account. According to Halachic authorities and in light of the current policy of Rabbinical Courts concerning coerced divorce, a Gett that is granted after the husband has been obliged to pay tort damages to his wife may be deemed Meuseh (coerced) and therefore invalid. Thus, applying the principles of Jewish divorce law guarantees that the benefit (tort damages) to the woman is not outweighed by the detriment (an invalid Gett). The article attempts to harmonize the civil action with Jewish divorce law, not because the outcome is ideal with respect to the woman's interests or from a social perspective, but because under existing law any other solution may be detrimental to the interests of both the woman and society, instead of promoting those interests. The article suggests what seems to be the most practicable solution for a painful phenomenon within the existing legal framework, in which Jewish couples in Israel cannot terminate their marriage without a Gett. The proposed solution does not attempt to resolve the severe ideological dispute between proponents of the current law and reformists. In fact, the two authors of this article do not hold the same opinion concerning the desirability of this legal condition. Any attempt to fashion a solution within existing law should be viewed as neither justification nor criticism of that law.

The main difficulty arises where the woman aspires to obtain a valid Gett and brings a tort action prior to receiving the Gett. It is very likely that a Gett obtained under such circumstances would be deemed coerced and therefore invalid. If the woman's right of action is not constrained in light of Jewish divorce law harsh consequences may ensue. For example, a Rabbinical Court may refuse to hear an action for divorce until the woman abandons her tort action, waives her right of action in torts, or signs over to her husband any sum obtained through a tort action. The Rabbinical Court may even refuse to arrange a Gett.

The article suggests that the woman should only have a right of action in tort when a Rabbinical Court has held that the husband (1) may be coerced into rendering a Gett, or (2) is obliged to render a Gett. In cases of the first type no further adjustment of the tort action is required. In cases of the second type the article suggests that tort damages be paid in accordance with the Jewish law of maintenance. The Rabbinical Courts might consider payment of tort damages to be an enforcement of the Jewish obligation to pay maintenance. The monetary burden would then be regarded as coercion by means of giving a choice and the subsequent Gett would be valid. But since the woman is entitled to maintenance anyway, what is the value of a tort action?

Rabbi Isaac Herzog expressed the opinion that a recalcitrant husband may be obliged to pay enlarged but not excessive maintenance, i.e. ordinary maintenance plus a certain amount (that may be termed the punitive element) that is not untenable, in consideration of the husband's financial status. This addition does not affect the validity of the consequent Gett imposed by a Rabbinical Court. Rabbi Moses Feinstein added that where a civil court obliges the husband to pay maintenance in an amount that is lower than, equal to or slightly higher than the sum that could have been imposed by a Rabbinical Court, the following Gett is also valid. Our suggestion is therefore based on the views of Rabbi Herzog and Rabbi Feinstein: a civil court may impose tort liability on a recalcitrant husband, provided that the extent of liability is similar to the punitive element in enlarged but not excessive maintenance. The woman may recover a lump sum for the period of her husband's recalcitrance prior to the ruling in her tort action, together with periodical payments thereafter until she receives her Gett. Since we are mainly dealing with non-pecuniary losses, this adjustment is tolerable within the law of remedies.

Our model may to a certain extent alleviate the suffering of the woman awaiting a Gett and induce her husband to give her the desired Gett. Equally important, it ensures that the Gett when given will be valid, so that the woman's fundamental will is realized.

Note: Downloadable document is in Hebrew.

Keywords: family law, tort law, Jewish law, divorce, negligence, intentional infliction of emotional harm, tort theory

JEL Classification: J12, K00, K10, K13, K19, K42